העלילה של Modern Warfare עדיין יומרנית מאוד כהרגלם של משחקי COD ולמרות הקלישאות הרבות הטבועות בו, הוא עדיין עדיף מהסיפורים שפגשנו בכותרים אחרים בסדרה. הדמויות יותר מעניינות ואנושיות, הסיפור יותר מושך והתערבות השחקן הראשי בכמה סיטואציות ודיאלוגים הופכים אותנו לחלק פעיל מהעלילה, ולא רק כצופה במתרחש כזבוב על הקיר. יש כמה רגעים פרובוקטיביים, כמו הריגת אזרחים שנקלעו ליריות, כמה התעללויות וחיסול טרוריסט רוסי על ידי ילדים שאנו מגלמים, אבל אין חדש תחת השמש: נמשיך לשחק את הטובים שמנסים למנוע מהרעים להרוס את העולם.

מבחינה וויזואלית, Modern Warfare הוא ללא ספק הכותר הכי יפה בסדרה. טכנולוגיית לכידת הפנים פשוט פנטסטית ויוצרת סטנדרט חדש שעוד לא הכרנו. קטעי המעבר הוליוודיים במובן הכי חיובי של המילה והתסריטים, לעוסים ככל שיהיו, מהוקצעים ומדובבים על ידי שחקנים מקצועיים שתורמים כל כך לאווירת הלחימה, בין אם זה בחדר מלחמה אפוף אינטריגות ועד למרדף מכוניות עמוס הוראות וצעקות אימה מכל עבר.

על הקמפיין ליחיד קל לנו לפזר מחמאות: הוא ורסטילי ולא משלב רק את הלחימה הקלאסית: נכנסו לנעלי ילדים בעת הפצצת עירם, הובלנו עובדת שגרירות בין מצלמות אבטחה במשימה בלתי נשכחת וניסינו לברוח כקבוצת מורדים מכלא הרחוק קילומטרים מכל זכויות אדם בסיסיות. יש כמובן גם את המשימות השגרתיות, כמו התבצרות בשדה קרב עד שגיבוי יגיע, "ניקוי" בנין קומה אחר קומה, או נטרול טרוריסטים ברחובות לונדון עמוסת האזרחים – אבל בסופן צריך להגיע בלינאריות מעט משעממת מנקודה A ל-B, וזו אולי אחת הבעיות המוכרות-לעייפה במשחקי COD.

אחרי שסיימנו את הסיפור הראשי, כמו בכל כותר COD, שוב גילינו כמה הפער עצום בין חווית המשחק ליחיד לעומת האתגר מול שחקנים מרחבי העולם. בזמן שמעל משימות הקמפיין דילגנו בקלילות, במשחקי ה-Deathmatch גילינו עד כמה שחקנים עוצמתיים יש בחוץ. ה-Gunfight מאפשר קרבות קצרים ומהירים במתכונת של אחד על אחד/שניים על שניים, ה-Ground War מצניח את השחקן במפה ענקית בסגנון משחק שמזכיר את סוגת ה-Battle Royale ויש המון משחקי אונליין כללים עם מאפיינים שונים: Cyber Attack, Domination, Hardpoint שגם אם ממש ננסה, לא נצליח לתאר כאן את כולם. מגוון המשחקים העצום, אשר מציע כל אחד חווית קרב שונה, עם מס' משתתפים ומשך לחימה שונה שרק מפאר את אורך חיי המדף של Modern Warfare.

אל חווית המשחק ברשת מצטרפים אינספור התאמות אישיות, שדרוגי לחימה לדמות כמו זימון מסוק או שיגור טילים למקום מסומן, אביזרי לחימה שמושגים תוך חיסול אויבים כמו האצת תנועת מהירות הדמות או הקמת מכונת ירייה, שיפורי נשקים – והכל על פני מפות גדולות ומפורטות שאולי שואבות השראה ממשחקי פעולה אחרים, אבל לחלוטין מספקות את הסחורה ולא משעממות לאורך זמן. איך לא, יש גם מיני-רכישות במשחק ולשחקנים שמשלמים יגיע היתרון התחרותי, בין אם זה ברכישת כדורים הרסניים יותר ובין אם זה ברכישת רובה ציד עם מחסנית מנופחת. הוגן לכולם? בכלל לא. משתלם למפתחים? מאוד.

חווית המולטיפלייר בשוטף נהדרת: לא זכור לנו משחק כל כך פופולרי ברמת הקהילה שלו. שחקנים מרחבי העולם קל למצוא ברגע, לכל סגנון משחק שתרצו. גם ברמה הטכנית המשחק בנוי היטב, כלומר לא חווינו שום לאגים מעצבנים, באגים שנובעים מחיבור איטי לאינטרנט או כל בעיות טכניות בלובי המולטיפלייר או כל דבר שראוי לציין במהלך השעות הרבות שבילינו במשחק הרשת. לא מעט מהשחקנים עצמם מעצבנים בהתנהגותם – כמו התבצרות בעמדה (קמפינג), הטעמת מטעני Claymore איפה שרק אפשר וזריקה אינסופית של רימוני רסס, אבל קשה להאשים את המפתחת במקרה הזה.