המשחק DOOM Eternal הוא אחד מהכותרים התובעניים ביותר שיצא לנו לפגוש ועם הגדרות הגרפיקה המתקדמות ביותר, הוא ידרוש כמעט 8GB של זיכרון RAM מצד כרטיס המסך. החדשות הטובות הן שבתמורה הוא מעניק לשחקן סביבות לחימה מפורטות, עם התפאורה הנכונה לעוד קרב עמוס אויבים, שגם בפן הטכני אינו מקרטע כלל, כולל קטעי מעבר סופר-מהירים וכמעט נטולי המתנה. זה מתחיל בפיצוצים הוליוודיים, עובר למכניקת תלישת איברים מזעזעת ומדויקת למדי ומקנח בהיכלי שאול ענקיים שאפשר רק להתפעל מהם.

איך אפשר בלי: המשחק מחזיר את כל המפלצות הבלתי-נשכחות שעוד כנערים גרמו לנו לירות לעברם את כל מה שיש לנו. בין השדים: Marauder, Cacodemon, Cyberdemon, Lost soul וכמובן ה-Imp המפורסם. כולם מאופיינים ומפורטים היטב, ועומדים בסטנדרט המצופה מכותר פעולה עדכני: חלקם מסתערים על הדמות, האחרים יורים ממרחק – אבל בכל אויב מסתתרת הדרך הנכונה להריגה.

משחק הרשת מציע משחקי Deathmatch מסורתיים הנקרא BattleMode, כשהשחקן יכול להיכנס לנעלי גיבור המשחק Doom Slayer או לצד האויבים מהשאול, בתצורה של 2 מפלצות מול DOOM. מאוד מהר עברנו לצד השדים – יש משהו יותר מהנה ומפותח בחוויית המשחק שלהם, אולי כי הם מגוונים יותר ומציעים משהו שעוד לא ראינו מצד Doom Slayer, הדמות שליווינו למעלה מ-10 שעות משחק בקמפיין ליחיד. בגלל חוסר ההיכרות עם "תפעול" השדים, קיבלנו הדרכה ברורה על כוחותיה ואפשרויות השדרוג שלה – אבל הכל מתאפס כשמגלים את קצב המשחק המהיר ברשת ועד כמה חשוב הכרת שילוב הכוחות של כל מפלצת ומפלצת, מה שעוד יותר גרם לנו לחבב את הצד האפל ביריבות מול Doom Slayer.

המשחק ברשת לא רע בכלל אבל גם לא משהו שאסור להחמיץ. החוויה בסך הכל מהנה ומצליחה להוציא את המקסימום משילוב כוחות של זוג מפלצות כנגד DOOM בודד, תוך שיגור אליו כל מה שיש בידינו: טילים, מכונות ירייה וזימון שדים נוספים – וכשזה עובד בזוג זה אפילו מרהיב פי כמה. העניין ששם זה נגמר ולמרות שיש לא מעט שדים לבחירה, מאוד מהר גילינו שחסרים לנו עוד כמה מצבי משחק מסקרנים שהבולט בהם היה Co-op, כלומר שיתוף פעולה בין שחקנים נגד המחשב או אפילו השלמת משימות במסגרת הקמפיין ליחיד. בפן הטכני הכל עובד כנדרש: קל למצוא משחק מהיר ואין עניינים טכניים שסבלנו מהם, שום עיכובים או עדכוני מערכת תכופים מדי.