עלילת המשחק עוקבת אחר יחידת לוחמים בשם Strategic Homeland Division, או בקיצור, The Division שנקראה לדגל לאחר מתקפה ביולוגית על העיר ניו-יורק, במטרה לטפל במהומות שפרצו בעיר, לעזור לתושבים הבודדים ששרדו וכמובן, לחקור את האירועים שמאחורי ההתקפה והסיבות לה. שחקנים מנוסים יגלו מאוד מהר שהעלילה הלעוסה מהווה בעיקר פלטפורמה למגרש המשחקים המפואר שבנתה יוביסופט על פני "התפוח הגדול".

מנהטן מעולם לא נראה כל כך אפלה, קודרת ופגועה. עלילת המשחק נותנת פייט של ממש ל-GTA V ולמפתחת המתחרה Rockstar Games, ביצירת עולם חי אך נטוש, מנוכר ובודד, עטוף במזג אוויר מערפל חושים שלא פעם גם השפיע על האופן בו שיחקנו. הרחובות אותנטיים להחריד ומציאותיים מדי, שגרמו לנו לא פעם להרהר האם כך ייראה עולם בהיעדרה של אנושות מפקחת. החוויה הכללית וקונספט הבידוד נוטים לחזור על עצמם בווריאציות שונות, כך שאחרי כמה שעות משחק, העולם הפוסט-אפוקליפטי בו אנו לוקחים חלק מתחיל להיראות "עוד מאותו דבר". למרות זאת, העניין נסלח לטעמנו – עדיין שמחנו להראות בכל פעם את אותה סמטה חיוורת שהזכירה לנו במעט את זו שראינו לפני רגע.

המשימות המשניות, החלק הארי במשחק, עלולות להתיש שחקנים שמשתעממים מהר מדי או כאלה שמחפשים הייפ תמידי לכל אורך המשחק. העלילה המורכבת אמנם יצרה עולם יפיפייה ועמוס בקרבות רחוב מזדמנות אבל בשורה התחתונה, רוב המשימות מסתכמות ב"תגיע ל-X, תהרוג את Y". זה לא שחוק כמו שזה נשמע, מאחר והדרך להשגת המטרה לפעמים לא ברורה כפי שנראה בהתחלה. הבעיה שאחרי כמה שעות של משחק, מתחילים להכיר את מרבית הטקטיקות שיעזרו בכל משימה ספציפית, כך שהחזרתיות עלולה להתיש שחקנים מסוימים שמאסו ברוטינה המתוארת.

באותה נשימה, קשה לזלזל ביכולתו של המשחק להדגיש את הפרטים הקטנים שמייחדים את חווית היריות. כך למשל ניתן לפגוע באויבים מאחורי מחסות ארעיים, לצלוף ברימון בעודו מוחזק בידי אויב ולצפות בהנאה כיצד הוא מתפוצץ בסביבתו ועוד. מדובר באירועי אקשן קטנים ומספקים מאוד המכניסים את השחקן ישירות לשדה הקרב ומחדירות בו אדרנלין כל פעם מחדש.

גם האויבים הממוחשבים לא מרשימים מדי. האינטליגנציה המלאכותית צפויה לעייפה ואחרי כמה מפגשים עם סוגי אויבים שונים, היה לנו מאוד קל לנחש את דרך ההתגוננות שלהם או שיטת ההתקפה שלהם, מיד כשהסתתרנו מאחורי מחסה. הבעיה אמנם בולטת ופוגעת בחוויה פי כמה כשעמדנו מול 2-3 אויבים, אבל כאשר צוות אויבים תוקף מכל צד ומנסה לדחוק אותנו לפינה עם ירי צלפים, זריקת רימונים תכופה וחיילים משוריינים, התבניתיות לא מורגשת והשחקן הממוצע עומד מול משימה מאתגרת שמחזירה במהרה את הכיף למשחק.

גולת הכותרת של המשחק היא ללא ספק המשחק ברשת והשלמת משימות בשיתוף שחקנים מרחבי העולם. ברגעי משחק משותפים, לא רק שהמשימות והסביבה הופכות למורכבות וקשות יותר, גם מתווסף מימד טקטי מורכב המחייב את השחקנים לעבוד בשיתוף פעולה שלא יבייש יחידות מובחרות. שיטת "לירות ולשאול שאלות אחר כך" לא עובדת כאן ולקחו לכותב שורות אלה כמה אתחולים לדמות (respawns) כדי להבין כי הדרך להסתער על כל דבר שזז טובה למשחקי פעולה אך לא יעילה כאן כלל.

משימות קבוצתיות מחייבות תפיסת מחסות, איגופים, הבראת חברים בעת נפילתם, השבחת הקבוצה באמצעות תכונות מיוחדות ומה לא. החיסרון הוא שהמשחק הופך להיות הרבה יותר אסטרטגי והקצב עלול לרדת מעט, במיוחד ברמות הגבוהות. היתרון: תחושת עילאיות שלא ניתן להסביר. היכולת של כמה שחקנים בודדים להביס את כל האויבים שנתקלים בדרכם, אימתניים ככל שיהיו, ממש מאחדת את חברי הקבוצה, שהופכת להיות במהרה לכוח בלתי ניתן לעצירה.

לשחקנים שמאסו באינטליגנציה מלאכותית ורוצים להילחם בשחקנים בשר ודם, במשחק ישנו מתחם בשם Dark Zone שמיועד לשחקנים מתקדמים. מדובר באזור חסר-חוקים המאפשר לכולם להילחם בכולם, אלא שבזמן שבשאר העיר העונש למוות הדמות הוא שיגור מחדש לנקודה הקרובה ביותר, כאן הנזק הוא מוחשי. שחקן יריב הצליח להרוג אותך? הכן את עצמך לבזיזה המונית של הגופה. המתח השורר באזור הזה בעיקר גרם לנו לברוח ממנו כל עוד נפשנו בנו, אבל בהחלט מוסיף נדבך אקשן שלא זכור לנו במשחקי פעולה אחרים.