ממש בתחילת המשחק, עוד לפני שמבינים איך דברים עובדים, נשאלנו על הדמות המועדפת עלינו מתוך שלושה שחקנים: הסמוראי, האביר או הוויקינג – אשר שונים אחד מהשני במראהו, כלי הנשק וסגנון הלחימה. יותר מאוחר מגלים כי הבחירה לא באמת משנה, שכן הקמפיין ליחיד נשאר בעינו וחווית המשחק לא משתנה במאומה שכן כל תרבות מפורסמת מקבלת התייחסות משלה במהלך מסענו בקו העלילה.

למרות שהקמפיין ליחיד כולל סיפור מפואר ומפורט לעילא, מורגש די מהר כי מדובר בחלק זניח וככל הנראה, גם זה שהושקעו בו הכי מעט משאבים. העלילה המרכזית די בנאלית ופרט לדמות הדומיננטית ביותר בסיפור, את רוב הדמויות, מהמפקדים העליונים ועד לאחרון הלוחמים, תישכחו במהרה. התסריטים, גם אם מעט קלישאתיים, עושים את העבודה היטב בהצבת השחקן בלב תככי תקופת ימי הביניים, בשיאן של אימפריות קמות ונופלות. כמו שניתן לצפות ממשחק פעולה בתקופת "הזמנים האפלים", כאן המקום להדגיש כי הסיפור לא יתאים לשחקנים הרגישים ואירועים כמו איברים כרותים, עריפות ראש והוצאות להורג גרוטסקיות הם דבר שבשגרה.

את סגנון הלחימה ניתן לחלק לשני קטעי פעולה: האחד מתרחש כאשר נאלצנו לפלס דרכנו בשדות של אויבים, כמיטב משחקי Hack & Slash. המטרה המרכזית: לבתר גלי אויבים ולהדוף אותם עד לנקודה מסוימת. בהגיענו לנקודה נאלצנו לפעמים לשמור עליה בטרם תגיע התגבורת וכך נוכל להכריז עליה כנשלטת. בשלב זה של המשחק האויבים הרבה יותר קלים, גם ברמת קושי גבוהה, וברוב המפגשים שסיפה קלה עם החרב תביא למותם. למרות שמדובר באופי משחק יותר פשטני, מעולם לא היה נוח ומהנה כל כך לקצור חיילי אויב. למרות שהמנגנון בחלק זה לא מהמתוחכמים במשחק, דווקא בזכות אותה דרך פעולה של הנפת חרב בין אויב למשנהו, מתווסף פן של כיף טהור וחסר אחריות, בניגוד לחלק השני במשחק המבקש לפעול בזהירות יתרה.

אחרי שצברנו ניסיון נכבד בקמפיין ליחיד, אזרנו אומץ ובחרנו להתחרות מול שחקנים בשר ודם. גרסת הרשת של For Honor מציעה מגוון מצבי משחק, ביניהם Duel & Brawl (קרבות אחד על אחד/שניים על שניים), Deathmatch (לארבעה שחקנים מכל קבוצה) וזה שאהבנו במיוחד, Dominion, קרבות שליטה על שטחים, המתרחשות בעזרת צבא חיילים מבוסס אינטליגנציה מלאכותית ומפקדים אנושיים שהופכים את שדה הקרב למבולגן אך מספק כאחד.