עלילת Wildlands מתרחשת ב-2019, כאשר ראש הקרטל של Santa Blanca, מקסיקני מאיים מראה בשם el Sueño חודר לבוליביה בניסיון לבסס מעמדו כברון הסמים הגדול ביותר במדינה. אחרי שסוכן DEA עונה ונרצח על ידי ארגון הפשע, ממשלת ארה"ב מחליטה להתערב ושולחת צוות טקטי שיחזיר את העניינים לסדרם במדינה מוכת הקרבות.

די מהר מגלים שהקלישאה של "טובים נגד רעים" מאולצת מאוד ולא מתארת שום דבר חדש: הדמויות בנאליות, בלתי זכירות בכלל וחולקות את אותו אופי למעט פנים שונות. גם לארגון הפשע el Sueño (החלום) לא חסר: למרות שהוא מורכב מזרועות ביטחון, השפעה, הפצה ועוד, המנוהלים על ידי דמויות אותן עלינו להפיל, האופי שלהן רופף מאוד, נטול אג'נדה או סיבה למעשיהן ומושפע מיותר מדי סרטי פשע בינוניים.

המסע להפלת הקרטל כרוך בביצוע משימות אסטרטגיות שאמורות להחליש את כוחו עד לניצחון המוחץ. וזה עובד טוב, לפחות בהתחלה: פיצוץ מדהים של תחנת רדיו מחתרתית, התנקשות בבכיר או עצירת שיירת רכבים מעניקות תחושת הישגיות אמיתית של מאמץ מלחמתי במאבק בסחר הסמים בבוליביה. ככל שאזורים במפה נכבשים, חופש התנועה של הלוחמים מקל על התמצאות בשטח. אלא שכל אלה לא תורמים במאומה לעלילה ואפילו יותר גרוע, פוגעים בה משמעותית. מדוע? מכיוון שרוב מוחלט של המשימות זמינות מיד בהתחלה ולא נשענות על העלילה, שתפתח בהתאמה משימות חדשות, או לפחות כאלה שיותאמו לרמת השחקן.

בכך, אותן משימות גורמות לעלילה להוות חלק מזערי ונטול ערך בחוויה הכוללת. במקום שהעלילה תשפיע על המשימות ותוביל אותן לפי הלך רוחה, מאוד מהר מצאנו את עצמנו נכנסים לרצף משימות חסר קו עלילתי, אבל עמוס בנקודות ניסיון שאפשרו לשדרג את הדמות אבל הסיפור נשכח מזמן והיווה פריט שולי במשחק.

התוצאה הסופית בעיקר מאכזבת. בקרטלים ומלחמות הסמים גלום פוטנציאל עלילתי עצום שהיה מאפשר ל- Wildlandsלנכס לעצמו אופי עשיר ומורכב שלא היה מסתיים בסיפור כה אנמי. מאחר והמשחק אף מעודד לחקור את המשימות המשניות, העלילה נזרקת לצד וחבל.

הנופים הירוקים של בוליביה משתקפים נהדר לפי ראות עיניה של Ubisoft. הג'ונגלים המפורטים ומלאי חיים הופכים ברגעים ספורים לשדה קרב עמוס בכדורים שורקים, כשמעלינו חגים מסוקים ורעשי רימון מרעידים את האוזניים מסביבנו. מזג האוויר הדינמי משתנה באופן מגוון ומשכנע, כך שיאפשר לנו לנצל את האקלים לטובתנו, בין אם נבקש לשחרר את בני הערובה בחסות החשיכה ובין אם נרצה לתקוף עם מסוק קרב באור יום, כשמשמרת הבוקר בבסיס האויב דרוכה ורק ממתינה לחילופי יריות מזדמנים.

ברמת הביצוע, המשחק לא חף מקרטועי גרפיקה קלים. זמני הטעינה מעולים אמנם, אבל לעיתים ניתן לזהות במשטח חול רחב זרועות טקסטורות מרוחות או למשל בשיחים בודדים נטולי פירוט, ורק כשהשחקן ממש עומד מולם הם נטענים במלואם והצמחים מתחדדים. התופעה מאוד מקובלת במשחקים, בעיקר כדי לשפר זמני טעינה וליצור קצב משחק שוטף, אלא שבמשחקי עולם פתוח הבעיה בולטת ומפריעה לעין פי כמה.

באגף הסאונד, המשחק מוריד מעט את הרגל מהגז ואחד החלקים החלשים במשחק מתבטא ביותר מדי אופנים. ראשית, הדיבובים הגנריים לא מאפשרים לזהות מי מדבר ומתי, עד כדי כך שגם אחרי 6 שעות משחק לא הצלחנו לגלות מי מארבעת חברי הצוות שלנו מדבר בכל רגע נתון, רק כי כולם נשמעו זהים לחלוטין, באותו קול נטול אופי, ללא קמצוץ של כריזמה. גם רעשי המלחמה לא הרשימו מדי: פיצוץ רימון נשמע דומה מדי להפלת מסוק וירייה מנשק A נשמעה טיפה יותר רועשת מנשק B. ההבדלים המינוריים לא היו מובחנים אילולא היה מקבץ כה מרשים של כלי נשק, שחייבו את המפתחים להדגיש את ההבדלים ביניהם – ובזאת הם כשלו באופן מובחן למדי.

לעומת האפקטים הקוליים המאכזבים, המוזיקה מעולה ונעה על הסקאלה שבין צלילי מערבונים לקלאסיקות לטיניות והתוצאה נעימה לאוזן ומאוד תומכת באווירה הבוליביאנית. גם הרדיו הפועל במכוניות תמיד היה כיפי ובין שיר לשיר, חדשות האזור דווחו בגרסה עממית ומשעשעת מאוד שגם היוותה חלק בלתי נפרד מהחיים הסוערים בבוליביה.

כממשיך מסורת משחקי Tom Clancy's, גם Wildlands מעודד שימוש במשחקיות טקטית ומציע המון כלים שיעזרו במשימה. לרשות השחקן משקפת ורחפן שיכולים לסמן אויבים, תזמון ירי, איגופים וניצול חכם של הסביבה. באותה נשימה חשוב לציין: המשחק מאפשר תמיד להסתער על האויבים בנשקים שלופים - אלא שאחרי כמה קרבות, מגלים שזו בדרך כלל הדרך הכי מהירה למות. התגנבות היא מילת המפתח ואם לא ייעשה שימוש באלמנטים השקטים המוצעים לשחקן, המשימה עדין תהיה ברת ביצוע אבל הופכת לקשה פי כמה.

סגנון המשחק החופשי מאפשר להשלים משימות בצורה מהנה למדי. פעם אחת העדפנו להשתמש בנשק הצלפים שלרשותנו ולחסל חייל-חייל, בזמן שהם מנסים לאתר אותנו לשווא. במקרה אחר העדפנו להשכיר מורדים מזדמנים ובזמן שאלו התקיפו את המטרה מלפנים, הצוות שלנו הגיח מאחור וטיפל בשארית האויבים ברצף חיסול ממוקד ויעיל.

הבעיה המרכזית של אופי המשחק הזה הוא החשיפה המהירה מדי לכל תכונות המשחק. בניגוד ללא מעט משחקי עולם פתוח, כמה מהם אף של Ubisoft בעצמה, אשר חושפים את השחקן לשאר המשימות ותכונות הניתן לרכוש דרך ההתקדמות במשחק, במקרה של Wildlands השחקן נחשף לכל המפה מיד ברגע הראשון במשחק. התוצאה היא שחיקה מהירה מאוד של ההתעניינות במשחק והתעלמות מהתקדמות הייחודית של כל שחקן ושחקן. המשימות מגיעות לרוויה במהירות - וזה לא שישנה עלילה חזקה כדי להציל שחקנים שמשתעממים מהר מדי.

קיימות 4 רמות קושי, אשר יתאימו לרוב המשתמשים, החל מהשחקן שנפגש לראשונה במשחק Ghost Recon ועד לשחקן פעולה מנוסה שכבר התנסה בסגנון הטקטי. יש רק בעיה אחת: האינטליגנציה המלאכותית טיפשה להחריד. זה מתחיל באויב שלא מבחין בגופה שלידו, דרך נהג שממשיך להיתקע באותו סלע ומסתיים בגלי אויבים שפשוט רצים לעבר הכוונת שלנו ולא מנצלים את תנאי השטח לטובתם. גם ברמות הקשות יותר האויבים נהגו באותה צורה חסרת אחריות, אלא שאז הם כיוונו יותר טוב והיה יותר קשה להרוג אותם- וזהו בעצם ההבדל המרכזי בין רמות הקושי.

קשה גם לחלק מחמאות לצוות הממוחשב שלנו: הוא ממושמע ברוב הזמן, כאשר ניתנה פקודה לבצע ירייה מתוזמנת או להישאר במקום מסוים, אבל לא פעם נתפסו חברינו לנשק מובילים קרב יריות שמעולם לא ביקשנו להיכנס אליו או נתקעים בחפצים לסירוגין.

הכותר מציע משחק ברשת שהיה פשוט מצוין מכל הבחינות. נתחיל בעניינים הטכניים: ההתחברות למשחקים מבוצעת לתפארת ומתרחשת ברגע. לשמחתנו, כיאה למשחק המושתת על שחקנים בשר ודם הלוקחים חלק במטרה משותפת, ברשת קיימים אלפי שחקנים שרק המתינו שנצטרף אליהם למשימת כיבוש בסיס, הגנה על מקומיים או חיסול של עוד מבוקש, שכמובן – תורמים לנקודות הניסיון שצברנו במהלך הקמפיין ליחיד. שיתוף הפעולה המהנה יוצר סיטואציות מרהיבות שמצליחות להעלים את כל החסרונות שהכרנו במהלך המשחק ליחיד ופשוט הופכות את  Wildlandsלמשחק הרבה יותר טוב. אין רגע דל במולטיפלייר וגם כשנמאס עלינו שיתוף הפעולה, תמיד מצאנו משימה אחרת להשלים במקביל לחברינו במערכה, במפת המשחק העצומה והמגוונת שיצרה Ubisoft.