המשחק אינו תומך במשחק ברשת – חיסרון מצער שהיה יכול להעניק למשחק עוד שעות רבות של הנאה. נכון שגם בזמנו המשחק יצא ללא אופציית משחק עם שחקנים בשר ודם אך מרגיש כי דווקא כאן מפתחי המשחק פספסו הזדמנות פז להציג לאוהדי המותג משחקיות חדשה ומפותחת בה שחקנים ברחבי העולם משתפים פעולה או לכל הפחות משווים תוצאות בשלבי המשחק, אל מול לוח תוצאות מקוון או כל פתרון יצירתי שהיה מעודד קהילתיות סביב הבנדיקוט המוכר והאהוב.

כמשחק פלטפורמה משעשע ופשוט, אין מה לצפות לעלילה סוחפת או כזו שתשאיר בנו חותם. איך לא, הנבל דוקטור ניו קורטקס מאיים לכבוש את העולם ומי אם לא קראש בנדיקוט היחיד שיכול לעצור אותו, דרך שימוש בטכניקות קפיצה וסחרור על סדרות של אויבים, שיובילו אותנו למפגש מולו, עד להבסתו. כמו שאפשר לנחש, אין כאן טקסטים שנונים או מטאפורות עמוקות – המשחק, שבזמנו נועד לקהל הצעיר, ממשיך ליצור אווירה קלילה שרק מהווה תירוץ לשאר קטעי האקשן שיגיעו אחריו. למשתמשים מתקדמים זה כנראה לא יספיק, אם כי צריך לזכור שמדובר במשחק שמתחילה פונה בעיקר לקהל שכבר מכיר את הכותר מעברו ובוגר מטבעו כך שהעלילה, בנאלית ככל שתהיה, מקבלת גיבוי מערך נוסטלגי אשר חסין לביקורת קשה מדי בכל הנוגע לסיפור.

טיפול במשחקים נוסטלגיים הוא עניין מסוכן – שחקנים נוטים לגלות אמפתיה מוגברת כלפי אותם כותרי עבר, גם אם לא תמיד מוצדקת, ועל המפתחים האחריות ליצור את אותו משחק, עם שיפור גרפי שמצד אחד לא יפגע במקור ומצד שני ישכנע אותנו שמדובר בשינוי מהותי. לשמחתנו, כאן מפתחי המשחק עשו עבודה נהדרת בשחזור החוויה הנפלאה שידעו להציע משחקי המקור בשעתם: הגרפיקה נשמרה בדיוק כפי שזכרנו, כמובן עם פירוט עמוק יותר, הוספת צבעים וגוונים הן לקראש והן לאויבים, קטעי הסאונד חדים ועמוקים יותר וגם האפקטים השתפרו פלאים, מתנועת המים ועד להשתקפות דמויות בקרח הדק. המנגינה ברקע כיפית ומשתלבת היטב בחגיגת הפעולה שהנחילו המפתחים בכל רגע במהלך המשחק – היא קופצנית, מצועצעת כנדרש אבל תואמת את עצמה לסיטואציות בהצלחה: מבריחה מסלע ענק הדוהר לעברנו, דרך עוד שלב בוס מלחיץ ועד לקטע בונוס מהיר.

גם על עיצוב השלבים ראוי לחלק שבחים: אין תפאורה שמפתחי N. Sane Trilogy לא טרחו לבנות מאפס: מרדף מכוניות באמצע המדבר הצחיח, שיטוט ביערות טסמניה, מרוץ סירות מנוע, רכיבה על טיגריס בחומה הסינית, צלילה והתחמקות מכרישי ענק באוקיינוס ועוד. השלבים עצמם מאוד מפורטים ונראים מצוין, ולאו דווקא נדרשת המילה האחרונה של כרטיסי המסך כדי להציג אותם בשיא יופיים, מטווח הצבעים הנדיב ועד לטקסטורות החלקות שמיישרות קו עם סטנדרט הגרפיקה המצופה ממשחק שהושק ב-2018.

כל שחקן עבר יודע שאין רגע דל במשחקיות של Crash Bandicoot: כמשחק פלטפורמה קלאסי, על השחקן לנתר מעל מכשולים, לסחרר אויבים, לברוח מסלעי ענק ולהצליח ברגע האחרון להתחמק מבול עץ דוקרני באותם 20 שניות תמימות. המשחקיות לא מותירה את השחקן דומם בשום שלב ושחקנים שאוהבים להימנע מאתגרים מייאשים לא ימצאו כאן את מבוקשם. מצד שני, התסכול הכל-כך מוכר מעוד רגע שלא צלח מתגמל ומעצבן להחריד – ורק כשהצלחנו בפעם השביעית לבצע רצף קפיצות מוצלח למדנו סיפוק מהו, ונזכרנו כיצד משחק פלטפורמה מהאסכולה הישנה יודע לספק את אותו רגע מתגמל שלא הצלחנו להשיג מאף משחק אחר.